מי אוהב לשטוף כלים?

'שטיפת כלים' איזה צירוף מילים מגונה, כל חיי שנאתי לשטוף כלים.

הכל, ממש הכל הייתי מוכן לעשות, רק לא לשטוף כלים.

אמא כבר ידעה שאפשר לבקש ממני להוריד את הפח, לגהץ את כל החולצות של האחים, לקלף תפוחי אדמה, הכל, רק לא לשטוף כלים.

כך חלפו להם שני עשורים בחיי, עד שהגיעה הלידה של הבן הבכור שלנו.

אשתי היתה מפורקת לאחר הלידה, ה'בן יקיר' שלנו ירש את התכונות של אבא שלו, לאכול כל שעה לפחות פעם אחת.

הבית היה הפוך כולו, אך את זה כבר הכרתי, רק דבר אחד היה משימה בלתי אפשרית- ערימת הכלים שבכיור.

יום, יומיים, שלושה, הכיור כבר עלה על גדותיו, ולא בייש דגמים מיניטוריים של מגדל פיזה, כולל הנטייה הצידה...

בצער רב וביגון קודר נאלצתי בעל כורחי לגשת אל הכיור, אל מלאכת שטיפת הכלים.

הסתכלתי עליהם במבט כועס, 'איך אתם מעיזים לעשות לי את זה?' היה כתוב בבלון המחשבות שלי.

צלחת ועוד צלחת, כוסות, כפות, סירים ומזלגות, נשטפו והובלו אחר כבוד למקומם.

מאורע טרגי זה חזר על עצמו במשך הימים הבאים, שוב פעם כלים, ושוב פעם בערימות.

ואני אנה אני בא? כוחותי אוזלים, די, זאת הפעם האחרונה, אינני מסוגל לעמוד במטלה זו יותר.

אך מחשבות לחוד ומציאות לחוד, ה'בן יקיר' עקף את אבא שלו, והוא אוכל פעמיים בכל שעה,

וכך הגיע השבוע השני ואני שבור ורצוץ, אינני מסוגל ללטף יותר את הכלים שבכיור, די, אני כבר לא מסוגל.

ואז קרה הלא יאומן, נס של ממש. אחי הקטן בא לבקר את האחיין החדש שלו, הוא הסתכל עלי, ועל ערימת הכלים שבכיור, עשה אחד ועוד אחד ובלי לומר מילה נטל את הספוג והסבון והתחיל לשטוף את הכלים.

למרות שלא יפה לתת מטלות לאורחים, את המשימה הזאת לא מנעתי ממנו, אתם יודעים הכל, הכל חוץ משטיפת כלים...

בינתיים הוא הפעיל את מערכת הסטריאו, 'שוואקי בקיסריה' היה שם. הוא הצטרף אליו ופיזם לעצמו את השיר שהתנגן ברקע.

הוא עמד כך דקות ארוכות, הסתכלתי עליו, הוא לא היה עצוב או כועס, הוא גם לא נראה סובל כל כך, היה נדמה לי שהוא אפילו נהנה.

ואז נפל לי האסימון, פתאום הבנתי שבעצם לא נורא כל כך לשטוף כלים, למרבה הפלא אפשר להיות חברים שלהם, אין חובה להציב אותם בשורת האויבים שלי, ואם יש איזה דיסק טוב ברקע, זה יכול להיות אפילו חוויה מרעננת אחרי יום לימודים עמוס.

*****

כמו הכלים, כך החיים, אפשר להסתכל על משימות חיינו כמטלות נוראיות, ולעשות אותם בחירוף נפש ובכפיית כל הכוחות. אך אפשר גם אחרת, אפשר לשנות את ההסתכלות, לצבוע את המשימות בורוד, לקשט אותם בקצת 'נצנצים' או סוכריות ולעשות אותם יפות ונעימות.

אפשר ללכת כל יום לעבודה רק בשביל לגמור את החודש עם משהו בבנק, ובנתיים לנסות להעביר את השעות עד סוף המשמרת, אך אפשר גם להנות מהעבודה, מהתפקיד ולהתמלא בסיפוק מהעמידה במשימה.

אפשר לחשוב על הכנת ארוחת הצהריים כמטלה מעיקה, וכעוד משימה הגוזלת משנת הצהריים המתוקה, אך אפשר אחר כך לאכול עם הילדים ואז רווים נחת מההנאה שלהם ממעשה ידיך .

לפעמים צריך לראות מישהו שיודע לבצע את המטלות עם חיוך וניגון, וללמוד ממנו, לעתים אפשר לקרוא סיפורים על אנשים כאלה, ומדי פעם אפשר לצייר אותם בעצמך - בדמיון.

*****

מה שנכון בכל החיים, נכון במיוחד בתורה ובמצוות, אפשר לצייר אותם כמו אויבים שצריך לטפל ולהתחמק מהם, לסמן 'וי' על תפילה ועל שיעור תורה וכו'.

אך כדאי יותר לשנות את המבט, לראות את היופי שבכל מצווה, להתבונן בעומק של תפילה ושל דבר תורה, ואז נוכל לגלות דברים נפלאים, על חיינו, על אלוקינו, ובעיקר על עצמינו.

זוהי תשובה מאהבה, לא עוד תשובה של משטר וכפיית הרצון, לא עוד תשובה של עצבות וקושי, אלא תשובה של שינוי הרצון, תשובה שלא נאבקת חזיתית בקשיים, אלא ממתיקה אותם, הופכת מר למתוק ושנאה לאהבה.

ר' ישראל סלנטר, מיסד תנועת המוסר היה אומר, שבאלול אפילו הדגים שבים רועדים מפני אימת הדין.

ואנו נאמר, שעם תשובה כזאת 'הדגים שבים' לא ירעדו סתם, הם יזוזו קדימה, לתפוס מקום חדש ביחס לעבודת ה'.

קדימה, צעד! לכולנו דרך צלחה!